סוניה קרחמלניק

בצער רב, לא כולם קיבלו את אותו הטיפול. לעיתים המצב היה שונה. את סבתא קיבלו אנשים בעלי יחס עוין, שלא הביעו חמלה והבנה. בהתחלה נאלצה סבתא לישון בתוך תעלה, מכיוון שאף אחד לא רצה להכניס לביתו “יהודייה מפונה”, לא היה להם אוכל, ושום דבר חיוני אחר כלשהו. אך, עם הזמן, החיים הסתדרו. הם מצאו מקום לחיות בו ועבודה, והילדות הלכו ללמוד.

אמא סיימה את בית הספר, ולאחר מכן גמרה לימודי חשבונאות-כלכלה במכללה והחלה לעבוד. אך בכל זאת אלמטי לא הייתה להם למולדת. אחרי שהמלחמה נגמרה, נפתח חלון הזדמנויות לחזור ללנינגרד. בשביל שזה יהיה אפשרי, נאלצה אמי להתגייס למפעל מוצרי הגומי “וולקן” – לא הייתה לה דרך אחרת. תקופה מסוימת נאלצה אמי לעבוד בתפקידים מזדמנים במפעל, אך תקופה מסוימת לאחר מכן ועד הפנסיה, אמי עבדה כבר בתפקיד מקצועי ספציפי. לשמחתם, ביתם שרד, והם חזרו להתגורר בדירתם. בגדים, למען האמת, לא נשאר שם. את רובם לקחו השכנים. הם נאלצו לאסוף מחדש את רכושם. אך לעיקרו של עניין – הם חזרו לעיר מולדתם, ולבית הפרטי שלהם! חיים חדשים ושלווים יותר החלו. וכמובן, הופיעה גם האהבה.הכול התרחש כמו ברומן סנטימנטלי (רגשני). לאידה היה מכר, ולמכר הזה היה חבר, ישראל מירונוביץ’ קרחמלניק. אחרי המלחמה, הוא נשאר לגמרי לבדו. בני משפחתו – האב, האם ואחיו התגוררו באוקראינה, בעיר דזרז’ינסק, שבמחוז ז’יטומיר, לפני שנורו למוות על ידי הגרמנים. בעודו של ישראל צעיר, משכיל, אינטליגנט וערירי…הציע חברו להכיר לו “עלמה יהודייה מבית טוב”. את המפגש אורגן “במקרה” – הם המתינו לאידה בחוץ, בעודם יודעים את הזמן המדויק שבו היא עוברת שם. אך באותו היום, באותה השעה ובאותו הרחוב, במקום אידה, הייתה זאת סוניה שעברה ברחוב.בחודש מאי, בשנת 1951, סבא וסבתא נישאו. אמא הייתה אז בת 25, ואבא היה בן 32.

זו לא הייתה סתם אהבה ממבט ראשון, ואף לא דחף נעורים רומנטי, זה היה גורל. שני מבוגרים, שכבר חוו דבר מה בחיים, קיבלו החלטה מודעת להקים משפחה, שאינה מבוססת על תשוקות מהספרים, אלא על אהבה, רכות וכבוד הדדי. ב9 באפריל, שנת 1952, נולדתי אני, מרינה ישראילובנה קרחמלניק. כבת אהובה וכנכדה נאהבת, גדלתי אל תוך ילדות מאושרת. ודווקא אמא הייתה זו שלימדה אותי כיצד אמורה להיות משפחה אמתית. כן, על אף העובדה שאמא עבדה במשך כל חייה, הייתה מקצועית בתחומה וזכתה בכבוד הקהילה, הדבר החשוב ביותר עבורה היה המשפחה.היו כאלו שראו בכך משהו מיושן, אך אמא הקפידה להיצמד ל”תרבות הבית”. הבית תמיד היה מסודר ומלא חסד. כל חפץ היה מונח במקומו – אמא הייתה אשת משק בית אמתית! אהבה אורחים, אהבה לארח. על אף שהחיים אז לא היו מלאים בשפע והזמנים היו רעבים, אמא בישלה מכל הלב והנשמה! אהבה ארוחות משפחתיות – אפילו שהמנות לא היו מסובכות, על השולחן תמיד הייתה מפה, ועליה מסודרות בצורה נאה ויפה הצלחות והסכו”ם וכל המשפחה ישבה סביב השולחן! אמא נתנה חשיבות רבה לשיח סביב השולחן – כל השאלות המשפחתיות נדונו בזמן הארוחה ואף ההחלטות נתקבלו על ידי כולם. עבורי, הבת, אמא הייתה דמות לחיקוי ואשת שיח והתייעצויות. עד היום אני מבשלת על פי המתכונים שלה. מה ללבוש?, איך למקם?, כיצד להתנהג? – אמא, עם טעמה המופלא, היא תמיד יכלה לרמוז, ללמד ולהסביר…ולא רק לי, בביתנו תמיד הצטופפו חברותי וכולן היו שבעות, מרוצות ורגועות.ב-1 באפריל, 1980, אבא נפטר. הבן אדם המיוחד והמעניין הזה חי מעט זמן – “המלחמה השיגה אותו” (כלומר המלחמה קצרה את זמנו). בספרון העבודה (קורות עבודתו) שלו הופיעה רשומה אחת בלבד – מהעבודה במפעל הוא התנדב ללכת לחזית, נפצע פעמיים, הגיע אל ברלין, ואחרי הניצחון על הנאצים הוא חזר למפעל. היה מנהל מחלקה בבית חרושת, רציונליסט, ממציא, על אנשים כמוהו אומרים – ידיים חכמות וראש מעשי! והעיקר, הוא היה אמין, בעל אוהב ואב עדין. ואז הוא הלך, וסוניה התאלמנה בגיל 54 שנים.בשנת 1990, קיבלנו החלטה, אני ובעלי, להגר לארץ ישראל. אמא שלי תמכה בנו.

רק בזכות העזרה שקיבלנו ממנה הצלחנו לעמוד על הרגליים בארץ החדשה. התמקמנו בצורה רגועה, עבדנו, למדנו את השפה – אמא לקחה על עצמה את כל דאגות הבית והילדים. מעבר לכך, היא עוד הצליחה לפנק אותנו עם מטעמיה הענוגים. עזרתה הייתה יקרה מפז. לבעלי, החתן שלה, אמא התייחסה בכבוד. זה בא לידי ביטוי ביחס המיושן “יש גבר בבית” ו- “לגבר מגיעה החתיכה הטובה ביותר…” ואילו את הנכדים היא אהבה בצורה יוצאת דופן. כאשר הם שירתו בצבא, וכאשר אמא הייתה מכינה משהו טעים במיוחד, היא תמיד דאגה להחביא איזו חתיכה, כדיי שגם הילדים יוכלו לטעום. ואיך שאמא הייתה שמחה כאשר הופיעו הנינים!יפה, צנועה, נכבדה ואהובה על כולם, לעולם לא היו לה אויבים. ואילו חברים היא השיגה בקלות! כבר ב”גיל הזהב” התפנה לה זמן והזדמנות לשבת בערבים על הספסל עם השכנות ולהכיר הרבה חברות חדשות. כאשר אמא חלתה והתאשפזה בבית החולים, היו לה מבקרים בשפע. מה גם שאת רוב הנשים שבאו לבקר את סוניה, אני כלל לא הכרתי. בצעירותה, לא היה לאמא הרבה זמן פנוי לקרוא ספרים, אך היא מאוד אהבה אותם ובזמן הפנסיה שלה היא קראה להנאתה ספרים רבים. אך לצערנו, הזמן אינו חומל אף אחד. אלצהיימר – מחלה מפחידה וחסרת רחמים. זה קשה מאוד לראות, כיצד דועכת תודעת אדם קרוב ושאינך מסוגל לעשות שום דבר בנידון…ב22 בפברואר, 2011, בשנה ה-85 לחייה, אמא הלכה מאתנו לעולמה הטוב. היא הייתה אופטימית, ידעה כיצד ליהנות מהחיים וכיצד לשמח את האחרים, אישה מכירת תודה ואצילית. אמאלה יקרה, טובה ואהובה שלי, לא אשכח אותך לעולם. את היית האמא והסבתא הכי טובה. את המלאך-השומר שלי.